נופשים לצוותים רפואיים

לפני כשלוש שנים משפחתי ואני מצאנו עצמנו שוב במחלקת אשפוז-יום בבית-החולים שערי צדק מלווים את אימנו החולה יום יום, שעה שעה ובכל לילה במשמרות של 24 שעות, שבעה ימים בשבוע ליד מיטתה.

אינני מגזים או מייפה, אכן היינו שם 24 שעות ביממה במשך כמה שבועות טובים, כל פעם מישהו אחר מהמשפחה ליד המיטה. במשך שבועות ראינו אחד את השני בשעת החפיפה שבין המשמרות ושוב אולי בבית עייפים או רעבים, מותשים אך נלחמים. הבית הוא בית של גברים ואין לנו אחות כך שבמידת מה הקשיחות שלנו החזיקה אותנו מבלי להתפרק יותר מידי. אבל כך גם הפכנו לרגישים מאד.

הסרטן לא מאפשר לחולה הסרטן או למי ממשפחתו להיות "גבר". הסרטן מפרק כל עצם בגוף שלך ומחליש כל עצב.

בכל משמרת שהיתה כל אחד מאיתנו היה לבד עם אמא. רק האחיות והרופאים במחלקה שאלו מה שלומך ורק הם ידעו איך, מה לתת ומה חסר לאמא. זהו מצב שאיננו דומה להמתנה בקופת חולים לבדיקת דם, המאפשר לך לשוחח עם בני משפחה של חולה אחר, משום שאתה לא רוצה לבקוע את החומה שאתה מרים לעצמך, חומה שמאפשרת לך להתמודד עם הכאב. אתה שותק או מדבר עם אמא בלילה גם כשהיא לא יכולה להגיב.

אתה מדבר עם האחיות והרופאים, רואה אותם נכנסים ויוצאים מהחדר ותמיד עם חמלה ואכפתיות אין קץ, מסירות למקצוע ולכל חולה כאילו היה הראשון בו הם מטפלים. במצב כזה אתה תלוש מהחיים, תלוי באחרים וחוזר להסתכל בבעלי החלוקים הלבנים כמלאכים, הנכנסים ויוצאים או רצים לחדר כשצריך ותמיד שם, קשוב למה שהם אומרים.

אמר לי חבר לא מזמן כי יש רק דרך אחת להתמודד עם המצב. כשאומרים לך שיש לך מעט אחוזים לחיות והרבה אחוזים שלא, עדיף להסתכל על האחוזים החיוביים. למה? משום שכשאתה חי, אתה 100% חי.

אנחנו ביד תמר החלטנו להחזיר תודה לאלו העובדים ימים כלילות עם הניסיון והעבודה הקשה, העוזרת לנו וליקירנו להגיע ל-100%. ראשי המחלקות, הרופאים, האחיות, הצוות הסיעודי, העובדות הסוציאליות, הפסיכולוגיות והמזכירות חיים ועושים את זה בשקט תוך כדי וויתורים גדולים מאד מחייהם האישיים, היכולים להיות נוחים יותר, יציבים יותר ואדישים יותר. אך הם מחליטים אחרת. מחליטים לתת ולא לבקש חזרה.

יד תמר גם היא מבקשת לתת ולא לבקש חזרה דבר, מלבד שימשיכו במלאכתם ויעניקו לחולים ולמשפחותיהם את מה שאחרים אינם יכולים. החזיקו מעמד ודעו שגם אלו שאינם יכולים לומר תודה לא שוכחים אתכם, תמיד יזכרו אתכם, תמיד יוקירו ואם נהיה חוצפנים נבקש לומר בשם אלו שלא מסוגלים - תודה. תודה על הכל ואנחנו אוהבים אתכם.
תמשיכו כך !!!

יובל אורלי
מנכ"ל יד תמר