|
"רכבת הרים" – חלק שני
מיומנה של מטופלת, ארה"ב
מיקא (16.8.2009)
"לתת, את הנשמה ואת הלב לתת כשאתה אוהב..."
מי שמכיר אותי יודע שנתינה היא חלק מאישיותי. משמי...
תמיד אני נותנת, הכל באהבה, ללא בקשת תמורה שהיא.
גם לקורס שליחים של הסוכנות הצטרפתי בהתנדבות.
לא הייתי צריכה, אף אחד לא חייב אותי, הבנתי ששליחות היא משפחתית, ביקשתי אישור להצטרף, הייתי כאחד השליחים, עשיתי את המשימות, כולם שאלו אותי:" מה את צריכה את זה? איתי הוא השליח"?
אני השבתי:" ששליחות היא אני. כל חיי אני בשליחות, אם זה לתלמידי, לחברי, לאהוביי, למשפחתי"...
וכך גם בטולסה, מיד כשהגעתי, התחלתי להיות פעילה, להתנדב, להשפיע.
בקהילה היהודית, עם הקהילה הנוצרית – אוהבי ישראל, וגם קשרים עם הקהילה המוסלמית היו לי.
לכל אירוע התנדבתי באהבה, נתתי את כל כולי, בישלתי (עוד אחד מכישורי), אירגנתי, תמכתי, הכל עם חיוך ובאהבה רבה, עם כל הלב.
גם כשגילו לי את הסרטן ותוך כדי הכימו המשכתי לתרום את חלקי.
אף פעם לא התלוננתי,אף פעם לא קיטרתי, צעדתי בגאווה, כי הרי שליחה אני!!!
לתת... אני אלופה בזה...
לתת את גופי, הקרבת הקורבנות, גם זה למדתי בזמן האחרון. להתמסר...
אני והסרטן משחקים מסירות. הוא נותן סימנים, אני נותנת לו בראש.
הוא מגדל גידולים, אני מגדלת ילדים, חניכים, מדריכים, ואפילו נענע...
הוא מסרב להיכנע וגם אני.
הוא מביא חבר, ואני... כותבת... לעצמי, לחברי, נותנת לעצמי ולאחרים להבין מה קורה כאן בעצם.
זוהי מחלה ארורה. מחלה הנוגעת בכל הגילאים. תינוקות עד קשישים. לא מבדילה בין דתות, בין זהויות, לא משנה אם אתם חיים אורח חיים בריא, לא משנה אם יש לכם תוכניות, חברים , עבודה מסודרת, כישרונות, לא משנה אם נתתם, או לקחתם.
הוא לוקח! לוקח את העלומים, לוקח את הרצונות ודוחק אותם הצידה.
הוא, יש לו תוכניות עבורכם. הוא רוצה להחליש, להכניע, לצבור ריטינג...
הוא, נותן קצב אחר של חיים, הוא נותן לעצור, להתבונן, ולהחליט...
מה האופציה? לקחת את ההצעה שלו? או לתת לו בראש...
אני נתתי ועדיין נותנת לו בראש.
אני לוקחת את הטוב שיש לו להציע.
טוב? אתם שואלים?! השתגעת??? זה סרטן!
ואני יכולה להשיב:" כן סרטן! אך הוא מלמד אותי. הוא מלמד אותי, להעריך, להתבונן, לאהוב אחרת, לקבל, להילחם, וכן לתת את עצמי... לרפואה, לכתיבה, לשאר הכשרונות שלי...
כל זה היה אולי פתיח מפייס משהו, לפרק הקודם : "רכבת הרים" פרק ראשון קראתי לו, הנה מגיע פרק שני. כמו הסרטן השני שלי...
נדיר, לא צפוי!
בתיק האישי שלי בחר ה"מזריע" לכתוב:
Expect the unexpected!
בכרטיס ביקור שלי, בלוגו שלי: אני (גם) מעצבת תכשיטים כתוב:
To be unique
מה הפלא, שסרטן נוסף בחר בי???
מחמאה?!
רציתי חברים לא???
טובים השניים מן האחד???
"ככה זה כשיש שניים מסתבר זה תמיד פעמיים"...
וההמשך, "לדבר זה נותן לי את הכוח להתגבר גם על מאה מכות"...
אז אני לא ממש מדברת. די שתקתי כחצי שנה, ועכשיו, איכשהו מנסה לדבר במילים.
לא נראה לי שהוא ממש אוהב את זה ולכן הביא תגבורת - חבר.
אבל אני... "אני את והאל שלצידי עוד ננצח, לא בגלל הכוח רק בגלל הרוח"...
ה"רוח". לא באלימות, רק בדיבורים. להבין את הצד השני. בד"כ אני כן.
הפעם לא מצליחה להתחבר.
כועסת, נלחמת בו. לא נותנת לו את התענוג שבסיפוק, לא נותנת לו להגיע לשיאים, עוצרת אותו... הוא גבר אני אישה. איזה גבר אוהב שמתנהגים אליו כך???
הוא מתנקם!
"היי" , אני מחזירה לו בחיוך. " קניתי לימונים, הייתי בהשתלמות, הבאתי חברים – ישנים וחדשים. לתגבורת יש גם קצת ארסים מהעבר הבת ימי וגם מהמושב של שרי. כאלה שיודעים לתת מכות ולהביא את הח'ברה. תיזהר. 2:0 היה לטובתך, תתענג על הנצחון, תכף מגיע תורי".
הבטחתי תיאור מה היה לאחר ההמתנה... הבטחתי שיהיה מעניין? קראו ותחליטו בעצמכם.
(שעה 11:00 משעה 8:45 אנחנו בקליניקה)
....אחרי ההמתנה, אחרי הבשורה הקשה, מחכים שוב, הפעם למקרינה.
מקרינה. תחשבו על זה. בא מקרן.
קרן שמש. ואני בכלל אוהבת את השיר של שלום חנוך "קרן שמש מאוחרת"... יש התלבטות איך לקרא לה.
אני צריכה שם שיהיה אישי כמו ה"מזריע" הוא הזורע, היא תיתן את קרני השמש, יצמח פה משהו טוב. לא עוד גידול כי אם חברות, חיים...
כמו תינוק שיוצא לחלל העולם. קודם צריך לראות אותו ואז לקרא לו.
אני אראה אותה ואחליט, אני חושבת לעצמי.
הפעם פונים ימינה בקליניקה לא שמאלה כמו עד כה.
אגף שונה, אחיות חדשות, חדרים מעוצבים אחרת, רופאים שונים, מכשירים אחרים...
נכנסים קודם לאחות. היא ממלאה רישומים, רושמת רשימות, שואלת מתעניינת.
לא אומרת
Just a few…
הכל חדש, לא מוכר.
יושבים, מדברים בלחש. לא נעים להיות פה קולניים. לא מכירים אותי עדיין...
חוץ מזה אנחנו עוד בשוק ממקודם.
נכנסת הרופאה. קטנה קומפקטית, מגיעה לי לגרון. בדיוק לגידול. מחייכת.
מבטא טוב למרות שהיא קוראנית.
היא מעיינת במסמכים, שואלת שאלות. אני עונה. מזהירה אותה שאני מאוד מעורבת, שואלת הרבה שאלות.
היא מחייכת ואומרת : "ד"ר מקאם סיפר לי הכל עלייך.
גם שהוא אוהב אותי? גם שהוא חבר ולא ממש רופא? אני חושבת בליבי.
היא הקומפקטית, מחליטה לבדוק אותי גופנית. אני שוכבת על המיטה ומתמסרת לידיים הקטנות.
"הגוש בצוואר הוא כנראה זיהום בבלוטות הרוק", היא אומרת בקול.
"אני צריכה לעשות סקאן ואז לראות". האחות רושמת הכל.
היא ממשיכה למשש (יש הרבה), ומורה לי לשבת.
שוב בודקת את הגוש, "אולי סרטן אחר? צריך לבדוק בסקאן".
אני שכבר יש לי דיפלומה בסקאן, לא מתארת לעצמי איזה בדיקה מזוויעה הולכת להגיע,
כמו ברכבת הרים זוכרים, עליה מתונה, הלמעלה שלפני (שם אני עכשיו) והנה הירידה המהירה. ללא הכנה נפשית. מותר לצעוק, להרים ידיים להרגיש את האוויר, להתמסר לרוח על הפנים, לבלוטות הרוק המתייבשות, לאדרנלין.
אולי בגלל שאני לא עושה את מה שמתבקש, הנפילה שלי אחרי גדולה יותר.
תכף נגיע גם לזה.
הולכת עם הקומפקטית (זה יהיה שמה. היא לא שמש בכלל) והאחות לחדר אחר. יושבת על כיסא, הגב מתרומם לבדו, מטרתו לזקוף את הגב (שהפך כפוף מבדיקה לבדיקה).
היא מטפטפת משהו לגרון, ולנחיר השמאלי, שמה פנס על הראש , כמו כורת פחם או מצילת נפגעים מרעידות אדמה (שניהם מתאימים למצבי עכשיו),
ובמהירות, מנצלת את חוסר תשומת הלב שלי, ואת התרכזותי בטעם המזוויע בפה, השורף את כל הפצעים והחללים הפתוחים שבפי, ומחדירה צינור שחור המחובר למצלמה לנחיר השמאלי.
בלי אזהרה מוקדמת. ככה פתאום. כואב ממש. אסור לזוז, הצינור השחור , צינור ההשקייה, ארוך מאוד, מגיע עד לגרון פנימה.
כואב. אסור לזוז היא מזהירה. היא מסובבת את הצינור, מכניסה יותר עמוק, אומרת משהו ברופאית לאחות שאיתה. אני לא מבינה כלום. הדמעות זולגות מהכאב. אסור לדבר. הצינור מוחדר למעמקי הלוע, לושט, לבלוטות הרוק, לבדוק האם התאים נראים כמו זיהום או כמו תאים סרטניים.
לפתע הצינור יוצא. כמו שנכנס ככה יוצא. אני שוב לא מוכנה, הדמעות זולגות, הכל שורף, לא יכולה לדבר, ועכשיו כבר מותר. אבל לי אין מה להגיד.
עלבון!
חוזרים לחדר המקורי. שוב מחכים.
ההמתנות היום יותר גרועות מהכל!
הקומפקטית נכנסת. שוב בליווית האחות והפולדר שלי. היא רושמת כל מה שיוצא מפיה של הקומפקטית, שאחרי כל מספר משפטים, מקפידה לבלוע את הרוק ולחייך.
מה היא מחייכת? אני חושבת...
היא מסבירה לאט וברור ,שלדעתה זה לא זיהום בבלוטת הרוק, כמעט בוודאות לדעתה גידול אחר. יכול להיות שזה גם משהו אחר, היא מוסיפה אבל מיד חוזרת לאופציה הראשונה.
אין מה להתחיל הקרנות היא קובעת חד משמעית.
אני צריכה להתייעץ עם מקאם. לקרא איתו שוב את הפאט סקאן, לעבור על הסרט, על הצילומים (מי שישמע? שובר קופות בהוליווד. צפיית שיא. רב מכר).
שוב היא יוצאת.
איתי ואני שוב נשארים לבדנו. אני נסערת. איך זה יכול להיות. בן זונה? מה זה שניים. איך קיים דבר כזה בכלל???
היא נכנסת שוב. מזמינה אותי למשרד שלה לראות את הרב מכר. הסרט שלי. להסביר לי מה קורה אצלי בגוף. היא הבינה שאני חייבת להיות מעורבת.
מסדרת לי מקום על ידה. כסא נוח. רק חסר פופקורן ושתיה ואני מרגישה כמו בסרט תלת מימד – 3D
היא מראה בדיוק מה קורה, ואני מבינה למה הגעתי לרשימת רב המכר.
נדיר שיש שני סרטנים בבת אחד בגוף, ועוד במיוחד בזמן קבלת כימותרפיה כל כך אגרסיבית כמו שקבלתי...
אחוזים, אני חושבת לעצמי... הנה הדרך להתעשר...
אחרי שהבנתי, שאלתי שאלות, היא שוב מובילה אותנו לחדר המקורי,
הולכת לקרא למקאם.
שניהם נכנסים. הקומפקטית והמזריע, עם החלטה.
עוצרים הכל. הולכים לניתוח. נסיר, נשלח לפתלוגיה ואז נחליט מה עושים. אם זה סרטן אחר, מה שיש בריאות זה אותו סרטן.
אני בהלם. בשוק. מסרבת להאמין.
מסכימה לניתוח (יש לי ברירה??? לקבל עוד קוקטיל אחר של כימו???)
פגישה עם המנתח ביום שני.
הכל מהר, אני עדיין בירידה. עדיין אין רוק, עדיין הגוף מוטה לאחור...
מגיעה הביתה(שעה 2:00) מתרסקת. נותנת דרור לדמעות שרק חיכו לאישור.
מתחפרת, מרחמת על עצמי. לא מבינה מה השתבש.
בוכה. הגרון והאף שורפים, מרגישה שהגעתי לנקודת ההתחלה. שוב ב"לופ" של המספר שמונה לרוחב...
פלג שלי צריכה להגיע בשעה 3:00 בערך. צריכה לאסוף את עצמי. לקחת אותה מהתחנה של האוטובוס. צריכה לשמוע איך עבר עליה היום הראשון של בית הספר. כתה ט' נערה הבת שלי.
הולכת להתקלח, למחוק את הדמעות. לשים את המסכה...
השגרה...
יום שבת היום. חיה עם הבשורה החדשה כבר יומיים...
אבל היום, מהרכבת הרים, המראה קצת אחר. כבר יכולה לראות את השמיים, את השמש שמסנוורת לי את העיניים,
יכולה גם לראות אנשים מהגובה, לרסיסי שניות יכולה גם לראות שבסוף הירידה יש גם עליה.
מיקא
16.8.09
1427 = 5 שהם חיים. (המבין יבין)
|
