להתעשת – תש"ע
(מיומנה של מטופלת בארה"ב)
מיקא 29.9.09
שנת תש"ע. , חגי תשרי, HIGH HOLIDAYS
תשע. הספירה הגבוהה ביותר בנמרולוגיה.
מיקי זוהר זה 9, וגם תאריך הלידה שלי 19.11.1968 זה 9.
אולי זה מסמל שזו השנה שלי???
בכלל, למביני עניין צריך להגיד התש"ע ,
5770 שנה מאז בריאת העולם שזה בעצם 1. אז אולי שנה שעברה היתה השנה שלי??? אוי ואבוי לשנה כזאת. עם שנה כמו ההיא מי צריך
שנה חדשה בכלל???
ואני, בסיכומי השנה שעברה, דווקא מנסה למצוא את האופטימיות בתוך כל הכאב ומשננת לעצמי :"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה
וברכותיה".רוצה להאמין שהברכות בדרך והקללות היסטוריה.
יום כיפור תש"ע!
כולם, טוב לא כולם רק הקהילה היהודית, בתכונה כאן, למרות שלא ממש מרגישים את החג. החנויות פתוחות כרגיל, העבודה ממשיכה
כסדרה, המכוניות ביום הכיפורים לא מפנות את המסלול לאופניים כמו בארץ.
כאן אין ממש אווירה של חגים. האווירה נוצרת מעצמה.
מן מציאות שיוצרים. מציאות שנוצרת מכוח העשייה. ממש כמו המציאות שלי.
המציאות של להגיד לא לסרטן. המציאות של, להילחם בו עד חורמה כמו בבני עמלק. אלא שלהבדיל, אותם לא הרג עד חורמה שאול מלך
ישראל, זה דרך אגב החטא שעליו נענש כל כך ובגללו שמואל מאס בו...
איך תמיד אני מתחברת לתנ"ך בסופו של דבר רק אלוהים יודע, או אולי זה בזכות אבא שלי המדהים, שבכל הזדמנות סיפר לי את סיפורי התנ"ך
והכניס אותי לעולם רווי הדמיון , היצרים, התשוקות והבנת המין האנושי???
להבדיל מהמציאות הנבנית כאן של חגי תשרי ושאר החגים היהודיים, אווירת כריסמס לעומת זאת, נכנסת כאן לדם וזה בכלל לא חשוב אם אתה
יהודי או מוסלמי. מן אווירת עליצות וחיוכים, שופינג, ומוסיקה של פעמונים. ניתן לזהות את הנוצרים על פי החיוך המרוח. כולם בהיי מטורף,
כולם סבלניים, אדיבים, מברכים אחד את השני...
ראש השנה האזרחי של הנוצרים, ראש השנה היהודי, מה זה משנה בעצם למי זה חשוב ומי היה כאן קודם???
הלכתי להקרנות גם בערב החג. ערב ראש השנה.
סתם יום חול לאחרים, לרופאים לאחיות הסתומות שלא מפסיקות לצחוק, אולי תתרמו בדיחה כל שעה למוקרנים שיהיה גם להם למה לחייך?
למה להיות כל כך אנוכיים? מה החיים יכולים להצחיק רק אתכם???
הן בשלהן. לא היה פעם שלא צחקו. אפילו ביום כיפור.
כולם סביבי צמים, הולכים לבית הכנסת ואני יושבת בחדר ההמתנה שומעת את הצחוק הדבילי...
הימים הנוראים, כך נקראים הימים בין ראש השנה ליום כיפור, עשרת ימי תשובה, אני דווקא יותר מתחברת לימים הנוראים.
נדמה שכל יום נורא מקודמו, כל יום השריפה בגוף גדלה , הבעירה מתפשטת והבליעה הופכת לבלתי אפשרית. יש לי פצעים בבית הבליעה
ובוושט. כל הגוף כואב. העצמות צועקות הצילו, השרירים צועקים די!
אוטמיל, מעדנים ופירה, זה התפריט המגוון שלי. מגלידה מנגו כבר מאסתי...
ימי תשובה, נראה שעבורי הם לא מגיעים. לא תשובה חיובית כרגע. 8 טיפולי הקרנה נוספים, המתנה אימתנית של 6 שבועות, ואז ניווכח אם
ההמתה האיטית, הגסיסה בחיים השתלמה או שמא אף היא הייתה לחינם.
יום הכיפורים תש"ע. היום הכי קדוש בשנה, עבורי הפך לסתם יום חול.
הידעתם שרק ביום זה, יום קדוש זה, היה נהוג בבית המקדש שהכוהן הגדול בכבודו ובעצמו, פעם היחידה בשנה, נכנס אל תוך קודש הקודשים
– המקום המקודש ביותר בבית המקדש ומקריב קרבנות מיוחדים???
דווקא ביום זה היה נכנס אל קודש הקודשים בלבן טהור ולא בבגדי הזהב שלו???
ואני חושבת על בית המקדש, מוצאת עצמי יותר ויותר מזדהה עם הסמלים התנכיים. כבר כתבתי פרק על בית המקדש שלי וחילולו ע"י
הרופאים, זה היה לפני כעשרים פרקים בערך, והנה דבר לא השתנה.
אותם רופאים מחללים, אותם קורבנות ואפילו קורבן מיוחד ליום הכיפורים, ההכרזה שמעלים את הדוס - המינון.
הקורבן אינו מספיק, הבשר לא נחרך מספיק, המעדן לא מוכן לאכילה.
קודם היה היי דוס ועכשיו סופר היי דוס. המתה איטית, גסיסה, הגוף מומת באיטיות, האנרגיות יורדות, לחץ הדם צונח באיטיות,
הפיהוקים הופכים מנת חלקי לאורך כל היום. כאבי האוזניים מייסרים במהלך כל היום.
יום שלישי פעמיים כי טוב, זה היום השבועי בו אני אמורה להיכנס לרופא, לפרופסור, ד"ר ווילסון, או בכינוי שהדבקתי לו
"הצנונית" אחר כך החלטתי ש"צנון "יותר הולם אותו .
לא מחייך, לא רגיש, לא אמפטי.
אז לאחר שמלכת ההבלות, האחות הכי סתומה, הובילה אותי בשמחה מעושה לחדר, צוהלת כסוס, בודקת את הבדיקות הרגילות ורצה לצחוק
בחדר הסמוך, נכנס ה"צנון" ,עיין בטפסים, הנהן בראשו בחשיבות ולאחר כל זאת, התפנה לשאול אותי מה מצבי היום והוסיף, שהוא דווקא
מרוצה מהטיפול.
עוד ציין ביובש שהעלו את המינון, ושאל מה מצב הגרון. אמרתי לו שאני מתה. והוא, ציין ביובש, שזה מה שאמרתי פעם שעברה. אני
שהתרגלתי לחוסר הרגישות הכרזתי בלי להניד עפעף: "עכשיו אני רשמית מתה" .
הוא לא התרגש וציין שוב ביובש צנוני, שעוד 4 טיפולים שוב הדוס עולה לסיום.
ולסיום סיומת... כיפק היי יש עוד 8...
דרך אגב, הוא עוד ציין, שכדאי שאצא מן המיטה לעיתים ואטייל קצת. כך האנרגיות שלי יעלו.
מה הוא חשב ???? שבאמת אני אשכב במיטה 4 שבועות ואגסוס לאיטי??? הפתק המפגר שלו נשלח באדיבותי לגניזה. ביחד עם המגילות
הגנוזות.
אני, כל יום קמה לאיטי, בוחרת את מיטב בגדיי, מסדרת את שערי אשר צומח לאיטו, ויוצאת לדרך... מלכת האקטיביטי בפעולה. אתן להם
(ולי) סיבה לקום בבוקר לקשישים בעלי העבר המפואר. הם נתנו את כל שהיה להם לחברה, למדינה ועכשיו תפקידם לקבל.
הנה אני נבחרתי (מחוסרת הכוח נותנת כוח. איזו אירוניה),כדי להנעים להם את זמנם, לבחור את המיטב שבמיטב רק עבורם. איזו זכות נפלה
בחלקי...
אני מנסה כל יום לאזן בין הטוב לרע, בין הכאבים לבין החיוכים, בין הטעים לטפל, בין היתרונות לחסרונות. מן מאזני צדק שכאלה שפעם אני
הקטגור ופעם הסנגור.
פעם התביעה , תרתי משמע, רוצה לתבוע אותו על השגת גבול, רוצה לתבוע את כבודי האבוד בחזרה, רוצה להטביע אותו בים. אולי, בים
הפרטי שלי, ים החיים, ים האהבה, ים הדמעות, ים ההתחדשות.
רוצה להשליך אותו כמו שמשליכים את החטאים, כל אבן אני אזרוק רחוק יותר... שיהיו כמה שיותר חישוקים. כל אחת על חישוק השפתיים
מכאב ומעלבון. שלי ושל שאר חולי הסרטן אשר בוחרים לכאוב בשקט.
רוצה לצעוק שכל העולם ישמע. סרטן זה כואב, סרטן זה לגסוס לאט, סרטן זה לחיות בהמתנה, סרטן זה חרא!!!
ולעיתים, בכלל נדמה לי שאני ההגנה תרתי משמע,
דווקא בחר בי כי אני מיוחדת, כי יש לי כוח, כי יש לי מה להגיד, כי סף הסבל שלי גבוה מאחרים, כי יש בי כישרונות שעדיין לא באו לידי ביטוי
ואולי לא?
אני רוצה להתכרבל, רוצה חיבוק רק רוצה אהבה... רוצה הגנה...
אילולי הסרטן לא היה לי על מה לכתוב, לא הייתי מתחילה לעבוד עם קשישים, לא היינו בכלל נשארים כאן. אולי דווקא זה מזל שהוא בחר בי?
ואולי דווקא לא???
לא לא, שלא תטעו, מצב הרוח לא שליו וגם לא אופטימי, לא מצחיקולה, ולא מקסימולה. לי נראה שאני מאבדת גובה, לא ממש יכולה להיות
בהיי...
אפילו המוקרנים האחרים, שגם להם הדבקתי שמות, נראים מפהקים מאבדים צבע וגובה כאחד.
יש את ה"כומרית", אישה שחורת עור, שבחרה להיות מטיפה. כומר אישה. לה יש סרטן בריאות.
יש את "כובע אמבטיה", אלה שמחלקים בחינם באגודה של הסרטן כאן. כל יום מעטר את ראשה כובע אמבטיה אחר. לה יש גידול במוח
שהסירו את כולו אבל היא מקבלת הקרנות
כדי להסיר כל חשש לגידול נוסף.JUST IN CASE
יש את "נעליים", לה יש זוגות נעליים כמו תחתונים.
לא ראיתי דבר כזה, ואני הרי נחשבת לאוהבת נעליים מושבעת. אגף שלם בנו שם ב"גזית" על שמי.
שם נרשם: "אגף זה נבנה באדיבותה הרבה של מיקי זוהר, אשר בחרה לקנות נעליים במקום ללכת למסעדה טובה",
היא חברי היקרים, עברה אותי. לכל הופעה יש לה זוג נעליים מתאים. לה יש סרטן השד והיא גם כן מקבלת רק הקרנות.
יש את ה"מתלוננת הסדרתית", היא מדברת לעצמה ותמיד מקטרת. גם לה יש סרטן השד. וכן גם היא לא קבלה כימו.
יש את ,PRAISE JESUS
היא רק מתפללת ומהללת את ג'יז'ז שיבריא אותה ואת כולנו. אי אפשר להוציא מדבריה מה לה יש. אפילו לא ניסיתי.
(יש עוד כינויים, מוקרנים ותיאורים, אך אשאיר קצת סרקסטיות לפרק הבא...)
מן אינקובטור שכזה, שהמשותף הוא סרטן אחד. לי יש מקום כבוד שם. בי הוא פגע בהכי הרבה מקומות. אצלי הוא הרבה זמן. אני "זכיתי"
לקבל גם כימו ועכשיו גם הקרנות.
גם וגם. גם טעים וגם לא משמין. גם מרזה גם מקטין את החזה. מן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה... אפרופו עוגה לא זוכרת מה
טעמה של עוגה רק מדמיינת... גם חוש הטעם נגנז כמו כל השאר עם המגילות הגנוזות, עם ה"פתק מהרופא".
אני, ברת המזל, מיס גם וגם שעה 3:00 , זוכה לשכב על המכונה החדישה ביותר... הוא, מצידו זוכה להיות מדובר בפי כל כך הרבה אנשים.
וכך כל יום כשקרני השמש בשיא קרינתם, בדיוק בשעה 3:00 בצהרים, אני מקבלת את הקרינה הפרטית שלי, בבית ההקרנה החדיש שלי.
עדיין מחפשת את הזוהר, את קרן האור שלי, כי הרי את קרני הרנטגן אני כבר למדתי להכיר...
"תחל שנה וברכותיה תכלה שנה וקללותיה"
שנת תש"ע. זה הזמן להתעשת , לשנס מותניים ולהתחיל מבראשית...
שנה טובה!!!
מיקא
29.9.09
בטעינה...