|
יומן סרטן שתיקה
בוקר השמש עדיין לא התעוררה אני כבר כן.השקט גובר על הרעש, האוויר דחוס קמעה,
עין הוד ועין חוד בוערים, גם אנחנו, הכאב מעצים אתה רואה אש ולהבות, צילומים מדהימים פרדוקס היופי והבל החן.
הודיה נדמה כבר לא שומעים אותה שעון החול שלה כבה, הכתיבה שלי היא יד הזיכרון שלה, חשוב לשמר את הזיכרונות אין כמו צילום וכתיבה, אני עסוק כל היום בתרפיה, ספורט וכול השאר.הבנים ישנים אצל חברים הרחק משעון האש, כאן בבית כל תו נושא מזכרת, הרעש היחידי הנשמע בביתנו הוא רעש תיפוף התופים שהדיו חולפים על פני הים ומשם לבית העלמין הקסום ביופיו, הירוק, העצים העבותים הפרחים והשמש מאירים את דרכה הרחק משם.אני כותב על הודיה שחייה בעבר אך קיימת בהווה, כולנו חוששים מגורל דומה, הקושי הוא בהבנה שסימה הודיה כבר לא תחזור, תמיד חזרה מבתי החולים ועתה כבר לא.
אני כל היום מחבק את הבנים אנוכיות צרופה פשוט מריח את ריחה, כל תנועה, צליל שלהם משאיר טביעת אצבע על גופי, סימה השאירה מזכרת לתמיד בנים שנותנים ולעולם לא לוקחים ומה עוד צריך הבן-אדם.
אני כבר אסתדר אך מה איתם? והאמת איני כלל מודאג צריך קצת זמן כותבת חוה אלברשטיין:
יש דברים רבים בחלד
שהזמן מיטיב אתם
ואני רק מייחלת
להיות כמותם
קשה להבין מצב סופני, סופי, אין, רוח, לא נמצא, הולך, איננו, סיומת, ריקני, לא מוחשי, אך כדאי להכיר בעובדות מה שהיה לא יהיה, אחרת בוודאי שיהיה.
התאבלתי 3 שנים מעל 1,000 ימים מאז גילוי הסרטן 1,058 ימים של תקווה.אחר היה כותב ימים של מחלה, אני כבר כתבתי בעבר הודיה חיה עם סרטן והרגישה בלי, זו העת להתעשת ולהבין שהחיים כל כך חזקים והמחזוריות מנצחת.
יין למשל או משי
משי מרשרש ורך
שהולך ומשתבח
למרות שהזמן הוא הפכפך
שיר ישן נושן
מתנגן עדיין בלבך
לכל מקום אליו תלך
הוא מלווה אותך
אני חזק במילים, אך למילים יש כוח של עצמם, העובדה שהם משפיעים עלי באופן אופטימי עושים אותי על מה שאני.רציתי לקפוץ לבקר אותה בבית הקברות ממש לא יצא לי עדיין, הגשם איחר בואו, הפרחים קמלו, הם את ריחם כבר לא יפיקו, אט אט נבלו והתאחדו עם רגבי העפר באדמה הבוכייה, חשבתי האם צעקת השריפה בכרמל קשורה למות הודיה, המיסטיקנים יאמרו וודאי, עבורי רצף האירועים מסמל את זיכרון תאריך לכתה.
עבורי זיכרון אינו בהכרח לבכות, לצעוק, לרעוש, הודיה הייתה שקטה, קבלה את הדברים ידעה שמותה מתקרב, דיברה על המוות, ביקשה חיים מהקדוש ברוך הוא אך זה מאן לשמוע.
הזיכרון של האתמול עשה אותי למה שאני, פספס של זיכרונות, מגרות ורבדים לכול זיכרון מקום משלו.
מפיות מתחרה
שנרקמו ביד אמן
או מתכת נדירה
שלא פגעה בה יד הזמן
עץ עתיק יומין הוא בית
ומקלט בין ענפיו
ציפורים מקננות
קיץ חורף אביב וסתיו
הכתיבה משחררת, מקלה, חופרת, בועטת, מנתצת, מביעה, כואבת, מדממת, חובטת, מחברת, יוצרת, מפסלת, מציירת, רוקמת, מגשרת ומקשרת, הבנתם עבורי עתה היא עולמי.
אמרו לי חברים שאני כותב כמו שאני מדבר, בסדר זמירות של מילים הם הכוח של היצירה, כמו פסל מפסל אני לוקח את המילה ומעצב את עצמי אם השפעתי עליכם אושרי.
הודיה כבר לא איתנו אך השירים שכתבה כן, השירים שאהבה כן, הבנים כן, רוח הקרב ההתמדה והנחישות לחיים כן, מה עוד אבקש?
שיר ישן נושן
מתנגן עדיין בליבך
לכל מקום אליו תלך
הוא מלווה אותך
יש דברים רבים בחלד
שהזמן מיטיב איתם
ואני רק מייחלת
להיות ביניהם להיות כמותם.
ניחנתי ביכולת להביע בכתב ובעל פה, אזי מדוע לא לנצל זאת, את דרכי הבוקר התחלתי בכתיבה, זה הכושר הגופני של המוח ועתה אלך למתוח את שריריי נראה לי שאני חלק מהאח הגדול, חשוף, פגיע, שביר, אוסף את השברים וממשיך קדימה כי התקווה של המחר זה האושר של היום.
אורן נמרוד
5.12.10
|
|
 |
|
