יומן סרטן שעון הזמן

דמעה ועוד דמעה ועוד אחת

בשכונה קטנה על מיטה כחולה
את אומרת שהכול יהיה בסדר
אם רק ניתן לזה קצת זמן

שעון הנוכחות נשאר מיותם, את הנעליים כבר אף אחד לא ינעל, מברשת השיניים גלמודה שותתת דם, הפאה תיתרם לאחת החולות וכאלה לא חסר, סימה חסרה, הנוכחות כאן ועכשיו, היומן הוא הזיכרון של האתמול ליום המחר, חלוק הרחצה תלוי כתמול שלשום, הצד השמאלי במיטה חשוף, ערום, הכרית בוכה לבד, יש כאב והוא מפלח את אוויר הבוקר, מכון הקוסמטיקה חשוך אף אחד כבר לא בא, את הבנים אימם כבר לא תלווה, לא בר מצווה, לא חתונה, לא בריתה או ברית ובכלל לא.

הבנים מתמודדים יפה, מפנימים, צריך זמן, אני דואג לדבר עימם כל כך ולתת להם להתבטא, התמונות שלה מביטות אלינו מקירות הבית, יש חוסר צדק שאלוהים לקח אותה, הרי הבנים רק החלו ליהנות ממנה.המחשבה מציפה כל העת את חסרונה מזכירה לנו את חיוכה, סימה לא דיברה הרבה, בעיקר הקשיבה, ההקשבה הזו כבר לא תחזור, הדממה מדברת, כואבת, מדמעת, שקט כאן בבית, שלושה בנים גרים כאן ולא שומעים דבר, עצבות היא אחד מכלי ההתמודדות, לדמוע, לבכות זה הכרחי, להתפרק.

 אנו עוברים, מחפשים כלב לקבל מעט ניחומים, הפייסבוק של הודיה מפוצץ, הודעות בטלפון שלה הושארו לאחר מותה "מדוע את לא עונה לנו" אני שומע את ההקלטה, אני גם שואל מדוע את לא אני לי, אני עצמי שלם עם המאבק לכן קל לי, שום רגשי אשם, שום רגשי חרטה, עשינו מה שיכולנו ובעיקר סימה, במבחן התוצאה כשלנו.

ריחות הבית השתנו, הצבע דהה, השמים השחירו, עצי האורן הירושלמים נשרפו ואנכי האורן נשרף מבפנים, אך אני רואה בזאת התחדשות.

אמש השתתפתי בטקס הקבורה של מלינה, שוטר, חבר, אב, בעל, בן לקחתי את המצלמה וזו עבדה שעות נוספות, קול יריות נשמע במרחבים, הדמעות נשרו לקרקע כמו עלי שלכת, מלינה נשרף למוות בהר הכרמל.

תסתכלי עלי תחייכי אלי
את יודעת כמה זה עושה לי טוב
כשאת שוכבת לצידי

זה כבר לא יקרה, שלב ההבנה חדר לעצמות, הפיל הכחול מציגים את העובדות ואני נסחף לתוכם, ריח הסדינים כבר לא כמו תמול שלשום,

קפה הבוקר נשאר מיותם, משתוקק, חפוי ראש, השמים בכו השבוע כמו שלעולם לא בכו, 41 בני אדם נשרפו למוות ואנכי מרכין ראש, אבל, כואב, שואל למה? רוני סופר חבר הציל שלושה שוטרים ומה עוד אספר.

יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב
את הכי טובה בעולם
אני כל כך אוהב אותך
זה לפעמים כואב
מתרוקן מכל הכעסים העצב השקרים
כשאת איתי אוחזת בידי
ואומרת שאת אוהבת אותי

סימה כל כך אהבה את השיר, הייתה קשובה למילים, בכול הזדמנות השמעתי לה את השיר בבית החולים, אני ידעתי שהסוף קרב, שלושה ימים לפני לכתה אמרה לי " אני חוזרת מחר הביתה" האומנם? ואם כן היכן את, למה את לא מקיימת.

גם אם לא אוכל לעשות הכול
אני מבטיח שאני יכול
מבטיח להיות שלך תמיד
מתוקה שלי, יעצור הזמן
ונברח מכאן עמוק לתוך גן עדן
אני ואת לבד

היה בה משהו ממגנט, אין סוף חברים, בסוף נשארה לבד, קשה, בלתי אפשרי עובדה.לא ברור לי מהיכן כל החברות האלה, אני מוכן לאמץ אותן לקרבי, כל כך תמכו, עזרו, בכו, כאבו, נישקו, הוקירו, העריכו ולמדו מהו מאבק הרואי, מה היא גבורה ומה היא צניעות.

יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב
את הכי טובה בעולם
אני כל כך אוהב אותך
זה לפעמים כואב
מתרוקן מכל הכעסים העצב והשקרים
כשאת איתי אוחזת בידי
ואומרת שאת אוהבת אותי

אני כותב משמע אני קיים, לא ברור לי מתי אפסיק, כל עוד אתם מגיבים אני כותב בדם ליבי, קל לי להתבטא בכתב, זו הדרך שלי לגשר ביינכם לבינה, להשאיר אותה קיימת כאן ועכשיו, כל כך חיה.

בין הדברים שאני עושה במשך היום זה לצלם, ללכת, להתאמן, להתעמל, לא שוכח שאני לבד אדם חד הורי, מישהו חייב להיות שם בשבילם.

אורן

06.12.10