ימים קשים עוברים על כוחותינו, נדודי שינה, בחוץ חשוך, אפלה, אני מחכה לגשם עם הגשם יבואו דמעותיי, יש לי דחף לכתוב, לפרוק, לשחרר, הכתיבה היא הפסיכולוג שלי, ככל שהימים יעברו התמונה תתבהר, הקבר נשאר יתום, הגלים נושקים כה קרוב את בית הקברות, כמעט נוגעים בדפנות הקבר, סימה קשובה להם,

רוח מערבית מנשבת ומעלה זיכרונות מהעבר הרחוק והקרוב ומערבבת אותם לחוויה, האלבומים מונחים על השולחן ועימו שירים שכתבה הודיה סימונה יקירתי, אני מצלם את השמש והיא כותבת עליו:

שלום שמש, ים, מבעד לחלוני (בבית החולים)

אני רואה אור מבעד לחלוני,

אני רואה שמש מבעד לחלוני,

אני רואה ים מבעד לחלוני,

אבל אינני רואה את הסוף.

אני רואה אנשים חולים,

אני רואה אנשים בריאים,

אבל אינני רואה את הסוף.

מקווה שלסיפור שלי יהיה סוף טוב.

אמן.

בשלוש שנים האחרונות חגגנו ימי הולדת בבית החולים, מתוך כאב זה סימונה כתבה:

חוגגים יום הולדת בבית החולים

יום נישואים -  בבית החולים

יום הולדת להודיה – בבית החולים

יום הולדת לבן הבכור – בבית החולים

יום הולדת לבן הצעיר -   בבית החולים

יום הולדת לאורן – בבית החולים

מה יהיה?   מה יהיה?

בחורה בגילי עם משפחה

צריכה לחגוג במקום אחר.

הבטחתי לילדי בשנה הבאה

ושוב המצב חוזר חלילה.

עוד שנה ועוד שנה

וכך עברו להן 3 שנים בבית החולים...

הודיה כתבה שיר וקראה לו שתי אצבעות מאיכילוב, לא כל כך ירדתי לעומק דעתה, ייתכן והתכוונה למרחק במפה, אך השיר הולחן והושר על ידי דניאל מהמחלקה להשתלת מוח עצם:

 שתי אצבעות מאיכילוב

שתי אצבעות מאיכילוב

אני יושבת בדיכאון,

כל היום בחדר בידוד,

הספירות אינן עולות.

רואה ענן מחדרי

ואותך אוהבת,

שתי אצבעות מאיכילוב.

מנות דם, טרומבוציטים, ניופגן,

עדיין חלשה.

אנטיביוטיקה, אופטלגין

וכדורים בכל מני גדלים וצבעים.

הספירות אינן עולות.

אני בדיכאון.

רוצה הביתה, כבר נמאס לי,

מתגעגעת לילדים.

אוהבת אתכם עד שיגעון,

חכו לי -  תיכף אחזור!

אני מקריא את השירים ומשמיע אותם לחברים הרבים שמגיעים, יש לי רצון לפרוק את כובד המסע, עברנו מסע מפרך, הלכנו בדרך לא דרך, אנשי המחלקה להשתלת מוח עצם כל כך כואבים את עזיבתה  שהם נמנעים מלבוא לשבעה, אני ממש מבין אותם, נוצר קשר אמביוולנטי בינינו לבין הצוות, הטיפול המסור והזמן נתנו אותותיו, להערכתי הצוות שבור, אני מתכנן לבקר בתום השבעה אותם  ולומר מילות עידוד, השבר במחלקה הוא שבר שבא בגלים מי תומך בצוות? האם הם מלווים על ידי אנשי מקצוע? פסיכולוג?

אני נושא את צער השתיקה, קשה לבטא צער, כאב, תחושה ניתן להעלות דרך ציור האם גם דרך צילום אוכל להביע את הכאב? המצלמה שבתה שבעה ימים, יושבת מיותמת ומחכה לצלילי הזמזם, כל היום מחבקים אותי השאלה מי יחבק אותי כאשר האבק ישקע, אנשים רבים שאיני מכיר באים לומר מילות עידוד, מנהג מדהים " יושבים שבעה" מוכן לשבת שלושים, החום והאהבה שמעניקים לי מציף את מד החום שחוצה את גבולות ה-42 מעלות צלזיוס, אני מתקשה להבין מהיכן הנביעה הזו האם זה ימשיך, רק עתה הבנתי כמה הודיה מחוברת לקהילה, הדמעות יורדת ללא משים, אין לי שליטה עליהם, בחוץ עדיין אין עננים, יצר הנדודים הטבוע בי החל לפרפר בבטני, ההחלטה לעבור הייתה החלטה פרי חשיבה, אנו מתחילים פרק חדש, אורזים את המחשבות, כל דלת שנסגרת נפתחת אחרת במקומה, אני מנסה להביע דרך המילים והמיילים את כאבי, בא לי לצעוק למה? אך יודע אני בשכלותי שהשכול הזה נקבע אי שם מלמעלה אף אחד לא שאל אותי וחבל, הייתי ממליץ לקדוש ברוך הוא לקחת אתחנתא לעצור לרגעים.

סימה עלתה ברכבת חיי וירדה בתחנה הלא נכונה, לי אין שליטה, רבים מחברינו עלו עימה ועדיין הם ממשיכים עימי עם הפנים קדימה, כתבה הילה מערבי:

המילים הם דרך הביטוי שלי להתפרק, אני תקווה שהמילים האלה גם לא יפרקו אותי, החיים חזקים כמו פלדת שריון ואני מתקדם בצעדים מדודים לאופק כי המחר הוא הזיכרון של האתמול.

ממני שלכם

אורן-נמרוד

30.11.10