השיבה לחיים כמו צמח בר

עכשיו, הכול בסדר,
ואני רק רוצה שתדע
אחרי שנגמר לי נותר רק חלום
של זיכרונות ושל סליחה
ומעבר לזמן גם ימים של שכחה

כתבה סי היימן ומילותיה מהדהדים ברחבי קיסריה ומחוצה לה.

עוד יום עבר והכאב רק גדל, הזמן יגליד את הפצעים, המוות זה לא עניין של מה וכך.

 הבנים מפנימים ואני הולך לפסיכולוגית אחד על אחד, יושב על כסא ושוקע לאחור ומביט קדימה, משוחחים בעיקר אני מדבר, תמר מקשיבה, מגיבה לעיתים.

עברנו מטיפול זוגי לטיפול יחיד, בעיני רוחי אני חושב על הסדרה בטיפול, מדבר על הכאב, חשבתי שהטיפול הכי טוב זו הכתיבה.לתאר לכם את הכאב זו שהמחשבה לא נחה לרגע, הוא נכנס בנשמה, בוורידים ובנימים הכי קטנים, הוא חובט בך ומכה אותך על הפנים, אתה חש אותו, מדבר עליו ובעיקר כואב את כאב ההחמצה, למות בגיל 41 זה אמצע החיים, הבנים בריצה אחר החיים חברים ללא הגבלה, היום מתוכננים לבוא 10 חברים לישון, הבית כמרקחה אם זו הדרך של הבן הקטן להתמודד סחטן.

אומר לי חבר קרוב תכתוב אופטימי אחרת כל הטוקבקיסטים ינטשו את הבלוג, ממש זו לא הנקודה ידידי, אני כותב כי אני כואב ומטיח על הפרצוף שלכם את כאבי, כן כואב, מדמם אני, נובר בפצע מחטט בו ומנסה להבין עד כמה הוא אקוטי.

יש לי את הפריווילגיה לכתוב על העצב, השמחה תבוא והיא ההמשך אך רק עברו ימים ספורים והכאב ניבט למול המראה, אתה מסתכל על פנייך ורואה תווי פנים חדשים שנצרבו גם בתודעה, איך מתמודדים עם אובדן זו שאלה שכולם שואלים.

התקשרתי לחברה טובה מאד של סימה מארצות הברית עודדתי אותה ויצאתי מעודד, לסימה היו אין סוף פנים לא תמיד הכרנו את כולם אך הנאמנות של חברותיה הם דוגמא לנו על חברות מה היא.

כל עוד אני כותב משמע אני קיים, השיבה לחיים לא כל כך מהר, אני פתוח להצעות, משקיע בכושר גופני, בתזונה נכונה, ומבין שיש לי אחריות כפולה הבנים יתומים מאם חייבים לשמור על האב.

יש מספר דמעות שנקוו תחת עיניי אין לי שליטה

עליהם הם הפכו לדבר תמידי, תזכורת חיה שסימה מתה מהסרטן.

הרופאה שלחה לי מכתב ניחומים, ראש המחלקה להשתלת מוח עצם, התקשרתי לנחם אותה, הם איבדו עוד חברה במחלקה ואינם מצליחים להתגבר על מות החברים, זה יוצא וזה בה.

לעתה העצב הוא חלק מחיי, ברור שאני ממשיך לחיות, לא הולך עם שלט אני עצוב, אך להיות עצוב, לכאוב, לבכות, זה בסדר, עכשיו הכול בסדר סי היימן:

עכשיו הכול בסדר,
הימים הרעים עברו.
אז כמו שאומרים -
אין כאב שהזמן והחיים
לא ירפאו.
אין כאב שהזמן והחיים
לא ירפאו

כמו צמח בר

ערב לזכרה של סימה קמחי בן אלקנה

ביום חמישי, 23.12.10, בשעה 19.30 באולם ליד בית הכנסת, (תפילה ערבית בשעה 18:30)

נתכנס כולנו: משפחה, חברים, מכרים, מטפלים וכל מי שזכה להכיר את סימה.

נשיר שירים שסימה אהבה ויצרה, נדבר על סימה, נלמד על סימה מיומנה ומיומנו של אורן.

נוקיר תודה לסימה על היותה אדם נפלא ועל ההזדמנות שניתנה לנו להכירה.

את הערב ינחה אבי יופה (עורך מעריב בריאות)

יטלו חלק סי היימן, שרית אמיתי, מרינה, דניאל.

נקשרתי לפנים, למראה, לעיניים כן בתמונה הכול כל כך חי נושם, אך בליבי אני מבין שסימה כבר לא כאן, זהו זה האדם הוא כאבק היום כאן ומחר כבר לא.

אסיים דווקא בנימה אופטימית החיים מאד חזקים והשגרה אינה מאפשרת להיכנס לבורות ללא מוצא, יהיו רגעים קשים אך ההתמודדות עם אותם רגעים נתנו לי מימד שלישי שהחיים הם מה שעושים מהם ואני כבר הולך קדימה עם הזיכרונות של העבר והשמחה של המחר.

כששאלת אותי, שאלת אותי,
מה עוד את מבקשת?
עניתי לך שאני עוד רוצה קצת לנוח
לשים זיכרונות של כאב מאחור
ולשכוח ולשוב לשוב לפרוח, לפרוח.

נמרוד (אורן)

16.12.10