שתי מילים שארכדי דוכין כתב המשקפות מציאות, שאלת המפתח איך עושים את השיבה לחיים זאת אחרי מוות ממחלת הסרטן.שואלים אותי עם המוכנות למוות יותר קלה כאשר המחלה קיננה במשך שנים, התשובה בכנות לא.

יש דרכים להתמודד ואני משתמש בכולם, ספורט, פסיכולוגית, כתיבה, רכיבה, טיולים בשטח, אהבת הבנים, יש שיראו בזאת בריחה ויש שיראו בזאת תעצומות נפש.אני יודע שרבים קוראים את אשר אני כותב ומזדהים כיצד לא? גם גירושים הם סוג של אובדן, אני יורה לכול הכיוונים זו מלחמת הישרדות הרצון לחיות וללכת קדימה.הכאב הוא עימי מלווה אותי בכול רגע נתון, כנ"ל הבנים הם מפנימים עסוקים כל העת עם חברים פעילות ספורטיבית והזמן מתרחק מיום הכאב.

אני לא יכול לשמש מורה דרך לאחרים אני רק יכול להמליץ לעצמי לשמור על תזונה נכונה, להתנהל מבחינה אישית בפתיחות ובשיתוף והאמת זה מאד מקל.אני לא מסתיר את הכאב, הוא כאן ועכשיו, מלטפל כל היום בחולת סרטן, ולפתע ריקנות, שקט יש רק רעשים ברקע, אני מנסה למלא את היום בתכנים.

כאשר אתה מתרגל לחיות בדרך חיים ולפתע באמצע הדרך הגעת לרחוב ללא מוצא, השאלה לאן מכאן?

אין תשובה אחת אומר שפשוט לחיות, עבורי הים השמש והצילום הם חלק מתרפיה שמאד עוזרת לי להבין היכן אני בכול העוצמה הזו.

כעת בוקר מוקדם, רק זמזום המחשב נשמע ברקע, הבנים ישנים ומתחזקים, אני חסר שקט לחלוטין, מנסה להירגע, מדיטציה, צריך זמן, מנסה למצוא את העמק השווה בין לחיות ובין לכאוב.

כל החברים חזרו לשגרת יומם וזה מאד חשוב, אני מנסה לבנות שגרה והבניה תיקח אותו זמן של הכאב, מצוקה נפשית יש, לא אקוטית וזה אך טבעי, אם לא היה הייתי מוטרד.

אני מנסה לפרק את הכאב לגורמים, צער בוודאי קיים, החמצה גם כן, אובדן יש ויש, מה שאין זו תחושה של פחד, גם לי זה יקרה? היפוכו יש תחושה שלי זה לא יקרה, ועל מנת שלא יקרה אני מציע לנקות את האורוות מכול מיני עכבות ולהתחיל להתנהל ללא כפל פנים.

המואזין משמיע דרשתו, אני מניח מספר על סימה בתפילתו בשפה הערבית עם סלסולים מזרחיים, השמים והאדמה מאד כעסו עם לכתה, האזור שבו אנו גרים עלה בלהבות, נמל קיסריה נהרס עד יסוד, והארץ געשה.אני מצייר בדמיוני עם צבעי גואש את המציאות הצבעונית, הבן הצעיר חלם על רעידת אדמה, צונאמי, והרי געש מתפרצים ויש כאן איזו אמירה, חבל.

ארכדי שר לסימה:

השיר הזה מוקדש לך סימה
בשבילך אקטוף כוכב
סימה שאותי הקסימה
ונמצאת איתי עכשיו
ועל זה מגיע פרח
גם לך
גם לי...

והאמת הפרחים היחידים שנשים השבוע הם על קברך סימה, הקרבה לים של בית הקברות משנה את צבעי התחושה לכחול, ירוק הכול כל כך יפה על גבעת האורנים, השילוב של הים השמש והירוק מקנים אווירת חג, הציפורים מקננות, וסימה נחה לה בשקט הגעת לסוף דרכך.

כשנרדמת לה העיר
זה הזמן שתחלמי
על שמיים בהירים
נסיכות ואבירים
ואז הבוקר החדש
יהיה מתוק... ממש

אני מחכה לחזור לשגרה ולהיות מה שאני, אך לאחר מחשבה הבנתי שזה בעצם אני עכשיו, הרי כל חיינו אנו מעלים קליפה ובאותה מידה משילים אחרת, עכשיו אני צריך להתרגל לאני אחר, כואב, מצר, חושב, דומע ומאמין.

תראי אני עצוב עצוב
קשה לי לפעמים ורע
מה שבכל זאת חשוב
שבשבילי את היחידה
ועל זה מגיע פרח
אחד לך
אחד לי..

הכאב הוא חלק מהאישיות העכשווית זה בסדר אני מקבל גם את הכאב, אני כותב עליו, מרגיש אותו, חווה כל שנייה ומנסה גם להקל על עצמי בדרך של עידוד אחרים.

השיר הזה מוקדש לך סימה
בשבילך אקטוף כוכב
סימה שאותי הקסימה
ונמצאת איתי עכשיו
ועל זה מגיע פרח
גם לך
גם לי...

זהו זה עוד יום עבר, עוד דקה חלפה לה, אני נותן לזמן להתנהל בעצלתיים, לא רוצה להפסיד אותו ואם אני כואב אז בסדר אני חזק גם לכאוב, אומנם הדמעות מחכות לרגע ואין לי ספק שיגיע אזי יצאתי למסע בזמן ואתם בעל כורחכם הצטרפתם.

נמרוד
19.12.2010