|
אושפיזין
(מיומנה של מטופלת, ארה"ב)
מיקא 6.10.09
הימים עוברים להם,
ימים חמים מתחלפים בקרירים,
גשם מרבה לרדת, הוא יורד כאן בכל ימות השנה ללא הבחנה.
כאן אין בעיה של מים, כאן לא מתפללים לתפילת היורה. כאן אין בצורת, אין איסור להשקות את הגינות.
הכל ירוק, מוריק, פורח...
סתיו בפתח. סתיו אמיתי עם כל התופעות המרהיבות.
העלים משנים את צבעיהם
הירוק הופך צהוב, כתום, אדום,
מראה מרהיב.
בנינו סוכה. כיאה ליהודים בגולה, סוכה מעצים, עם סכך וקישוטים.
אפילו הגענו למיון ילדים בבית החולים בגללה.
אחד העצים נפל על כף הרגל של יובל.
כמו הגשם המגיע ללא אזהרה מוקדמת, כך הופיע לו הר, שהתרומם והתנפח במהירות.
טסנו למיון. היינו בטוחים ששברה את הרגל. ההר המשיך להתרומם, כמו הסוכה שהופיעה בשכונה, בודדה,
מוזרה, מקושטת, לא שייכת לשכונה.
ישבנו והמתנו. המתנה לאחות, המתנה לרישום, המתנה לצילום רנטגן...
אני, אלופה בהמתנות, ואפילו לי זה היה יותר מידי.
מיון ילדים מאופנן בילדים כמובן ו.. בטלוויזיה המריצה סרטים של דיסני ללא הפסקה.
לילדים??? הייתי אומרת יותר להורים.
המיון הומה אדם. "שפעת החזירים" – אימת כולם כאן.
רוב הילדים עם חום גבוה, משתעלים, מתלוננים, חלקם נרדמים על כתפי אימם, חלקם על הספסל, חלקם
מתרוצצים הלוך ושוב – אחים של החולים, שלא היה מה לעשות איתם בבית...
ראינו,
"FINDING NEMO"
– את כל הסרט. הקטע של דורי (חברה של נמו) קורע מצחוק.
ראינו
Happy Feet" " הפיגווין שלא יודע לשיר אלא רק לרקוד.
ראינו סידרה לילדים , לא יודעת את שמה...
המתנו והמתנו, והמתנו והמתנו...
החיידקים מתרוצצים בחדר, יותר מהר מהילדים הבריאים...
שמנו מסכה, כמו ההיא ששמו לי אז בחדר ההמתנה...
ואני, כל הזמן, מחפשת את הרופאים שיקראו בשם של יובל, כל אחות , כל רופא, מחפשת לראות כמה הרגל
התנפחה, ממשיכה לאחוז את הקרח, כל הזמן קרח, שההר ירד...
לא רופא, לא אחות, הנפיחות רק עולה, הסרט השני נגמר, והשעה כבר 10:00 בלילה. אנחנו כבר 5 שעות במיון.
אני שוכחת שאני חולה, שהמערכת החיסונית שלי ירודה, שכל וירוס יכול להכניע אותי... הרי לא מדובר בי, מדובר
בבת שלי. שיתנו לי את כל המחלות והכאבים בעולם, לבנות שלי??? אני לא יכולה לראות אותן סובלות.
בסוף, הלכתי וכעסתי.
ביקשתי יפה, ביקשתי באדיבות, ביקשתי באסרטיביות, ביקשתי בתקיפות, בסוף... כשאחת הילדות הקיאה לכל
עבר, כעסתי... כמה זמן אפשר לייבש ילדים ככה... מי שנכנס בריא, מכאן הוא יצא חולה!!!
הכעס כנראה עזר. נכנסנו אחרי חצי שעה.
אני כבר מכירה את הרוטינה של JUST A FEW
חיכינו... לפחות בפנים. יובל שכבה על המיטה...
"אמא אני עייפה, מתי כבר יבדקו אותי"???
כיסיתי אותה בשמיכה, חיבקתי אותה ועשיתי הכל כדי שלא יכאב לה.
לו רק יכולתי לקחת ממנה את הכאבים...
אחרי המתנה, כשבווילון השני, שוכב ילד עם חום, משתעל, הווירוסים, החיידקים בכל מקום, נכנסה האחות,
אחריה הרופאה...
אחסוך מכם את הפרטים המשמימים... לא היה ברור אם זה שבר, סדק, בכל מקרה, ניתנו קביים, הוראה ללכת
לרופא עצמות... סירופ לשיכוך כאבים, ומנוחה.
אז עם חווית מיון כזאת, שהגורם הוא עמוד עץ מהסוכה, חשבתי שלפחות כדאי שנהנה ממנה. הרי למרות הכל
העמדנו סוכה. לא ויתרנו...
ערב חג הסוכות, כן, האחרון או הראשון ברגלים, תלוי מהיכן מתחילים לספור, גם בחג זה הלכתי להקרנות.
זהו, ספרתי את מניין החגים. בכולם הייתי בטיפולים. שלושת הרגלים, חגים מן התורה, מועדים לשמחה, מועדים
לששון, ועוד מן ימים שאנו מציינים. לוח שנה מלא, עברי ולועזי.
רק בחנוכה לא הייתי בשום טיפול. חג האורות נשאר שלי. 8 ימים 9 נרות כולם שלי. בחג חנוכה הקרוב, קצת
לפני, אני אתבשר אם הצלחתי, והגבורה שלי תופץ ברבים.
כל יום אדליק נר שיסמל משהו במאבק היומיומי במלחמה הארורה הזאת ששמה סרטן.
חג הסוכות. חג של ישיבה בסוכה, יציאה מהשגרה, הזמנת אורחים, ישיבה בצוותא.
"לפי המסורת, זוכה כל סוכה לביקוריהם של שבעה אורחים נכבדים הקרויים "אושפיזין". אלה הם
נשמותיהם של אבות האומה, שרוחם באה לבקר בסוכה כדי לברך את יושביה. השבעה הם: אברהם,
יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד. כל אחד מאבות אלה ידע את טעם הנדודים."
חיכיתי לאורחים – לכל האבות שיבואו ויבקרו, יראו קצת את ההשראה שלי, יראו שאני לא מוותרת, ויחליטו שזהו.
הפואנטה הובנה, היא- אני, יכולה כבר להחלים...
יום ראשון בשבוע, יום שלישי של החג, הבית שלנו, כמידי שנה, הפך לבית פתוח.
כל הקהילה מוזמנת. הכנסת אורחים... בזה אני אלופה, אתם כבר יודעים זאת. "אושפיזין" – מצווה גדולה מאוד.
הסוכה שלנו, עמדה חגיגית, מקושטת, ארבעת המינים על שולחן עם מפה לבנה מהודרת, האוכל מוכן, השתיה
מחכה, אך...
אני והגשם... יש לי רומן ארוך עם הגשם. בכל אירוע הוא הופיע.
כל פעם שרציתי את קרני השמש המלטפות, את החום, הוא נתן את אותותיו.
לפנות בוקר, גשם... גשם... גשם... הסוכה נרטבה, הקישוטים נהרסו, המפה התרטבה, וארבעת המינים הוכנסו
כלאחר כבוד הביתה.
הגשם, לא הפסיק לרדת.
הוצאנו משחקים, שמנו על השטיח, שיהיה לילדים תעסוקה, ביטלנו את המתקן המתנפח שתוכנן להיות בחוץ,
הכנסנו את הכיסאות, יבשנו אותם היטב היטב, ונערכנו...
היינו בטוחים שהגשם יבריח את מרבית המתכננים להגיע...
אמרתי לאיתי בצחוק, שהשנה יהיו הכי הרבה אנשים. כולם יבואו לחזות בפלא המהלך, חולת סרטן, עובדת,
מתפקדת, מתנדבת לכל אירוע, לא נחה ולא מפסיקה...
ואכן, כל מי שנכנס, אמר: " באתי כי הייתי סקרן לראות אותך. את נס. את פלא מהלך"...
המוני אנשים באו, לא ויתרו, לא התעצלו, באו, נכנסו, אכלו,
התנחלו הייתי אומרת.
לא הייתה תנועה של כניסה ויציאה, לא של, היינו, אכלנו, נהננו, יצאנו, אלא של אנחנו כאן, דווקא די נחמד כאן,
הגשם בחוץ לא משהו ואין לנו משהו אחר מתוכנן להיום.
תנועה של כניסה, ולא אחת של יציאה.
הסלון שלנו גדש באנשים, בכל כניסה חשבתי שזהו, לכאן יותר אנשים לא יוכלו להיכנס... אך הופתעתי.
היו יותר ממאה אנשים בעת ובעונה אחת אצלנו בסלון. לא יאומן כי יסופר.
40 ילדים למעלה, מתרוצצים, פלג רודה בהם, משליטה סדר, ואני...
מנסה לפלס את דרכי בין ההמון לשולחן האוכל המתרוקן במהירות אימתנית...
לא מאמינה למראה עיני.
לא מאמינה שזה מתרחש אצלי בבית. כל כך הרבה אנשים...
לרגע נודדת, למה שמתרחש בגופי, כל החיילים המטיילים בגופי,
כדוריות לבנות, כדוריות אדומות, תאים סוררים, תאים מושמדים,
תאים מתחדשים מול כל ההמולה הזאת...
תאים מפוחדים, הבעה של פחד, השתאות, יראת כבוד לכוח הזה של המדע.
זה הזמן לשבח ולהודות, לפרופסור עדה יונת,שהקדישה 20 שנה מחייה למחקר בנושא חלבון התא. בזכות
אנשים כמוה יכולה להימצא תרופה למיגור מחלת הסרטן.
ישורת אחרונה...
עוד שבוע לסיום ההקרנות...
אוטוטו בסוף.
אולי זה באמת הסוף??? אולי הפואנטה באמת הובנה???
מיקא
6.10.09
|
בטעינה...